<h1>תוספות רבינו יהודה ב"ר יצחק מבירינא, תלמיד ר"י הזקן — ע"ז</h1>
<h2>דף ז:</h2>
[ע"ז מ"ד ע"ב] תשובה גנובה. פירש רבינו שלמה, דחהו בקש. ויש מפרשים, גנובה עלומה, שאינו יודע מה השיב ומיהו בשביל כן אין למחוק פירוש רבנו שלמה.
<h2>דף יא.</h2>
[ע"ז מ"ט ע"ב] רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח. וקשה לרבינו אלחנן דמשמע הכא שאע"פ שהצריכה המשנה ים המלח ה"ה לשאר נהרות. מדקאמר בתר הכי מעשה בההוא גברא דאיערבא ליה חביתא דאיסורא וכו', וא"ל רב חסדא דלישדי ד' זוזי בנהרא. ולא קא"ל שחוק ושדי. ובפסחים פרק כל שעה [כ"ח ע"א] משמע דלים המלח דוקא בעיניה, אבל לשאר נהרות אלא בשחיקה לכל הפחות. ולעיל [מ"ג ע"ב] נמי הבאתיה גבי שוחק וזורה לרוח. ותירץ דאותה חביתא דחמרא שבאה לפני רב חסדא היתה מסתם יינם, והילכך לא החמירו [בה להצריך] ים המלח כמו במשנה. ומיהו קשה לו דגבי הקדש [נזיר כ"ד ע"א] ומעילה [מעילה י"א ע"א] תנן יוליך דמיהן לים המלח, וגבי [ערכין כ"ט ע"א] דההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה לא הצריך אלא בנהרא בלבד בלא שחיקה. וצריך עיון.
<h2>דף יד.</h2>
[ע"ז מ"ב ע"ב] וקתני יתיז בקנה. וה"פ [של הקדש] לא נהנין מדרבנן, ולא מועלין דאין מעילה בגידולין, דהכי מפרש לקמן, ושל אשירה יתיז בקנה דשיברי ע"ז מותרין. אבל בידו לא יקח, פן יאמרו שמלקט מעצי אשירה שלא נשברה עדיין, והם אסורים שאין ישראל מבטל ע"ז כדרבא.
[ע"ז מ"ב ע"ב] ור' אבהו א"ר יוחנן יתיז באפרוחים. ר' אבהו מהדר אהא דשני סתם התלמוד דאייתי עצים מעלמא יתיז בקנה זהו להפיל את הקן. אמאי יתיז בקנה לישקליה מישקל, דאע"ג דאסרינן ליה למישקל היכא דקינתה בעצי אשירה היינו טעמא שנראה כמלקט עצי אשירה דידעי שפיר שהם מעלמא. ומשני מאי יתיז יתיז באפרוחים, ולא יקחם בידו, דאי שרית ללוקחן בידו אתי [למישרא] שיעלה על אשירה מפני (שהן) [שחס] על אפרוחים שלא יזוקו. אבל כשמתיז בקנה לא יעלה בשביל כך על האשירה, כי אפילו ללוקחן בידו לא שרינן ליה, והכי מפרש התלמוד בפרק ולד חטאת במעילה [י"ד ע"א]. מפי רבי. ובמעילה משונה קצת הגירסא מכאן, וקא' ר' אבהו א"ר יוחנן לעולם דאייתי עצים מעלמא, דאי שיברה עצים ממנה לא הייתי אומר יתיז בקנה, שהרי כשיתיז האפרוחים אי אפשר שלא יתיז מן הקן ונראה כמלקט עצי אשירה. ועוד דיתיז בקנה משמע בין בקן בין באפרוחים. הילכך אית לן לאוקומיה בעצים מעלמא. כן פירושה לפי הלשון של [מסכת] מעילה, שהלשון משונה קצת מזה, ודבר אחד הוא. ורבינו אלחנן פירש שם לעולם דאייתי עצים מעלמא, לא מיבעיא אי אייתי עצים מן האשירה גופה דיתיז בקנה פן ייראה כמלקט עצי אשירה, אלא אפילו אייתי עצים מעלמא נמי יתיז בקנה ולא יקחם לאפרוחים בידו, דמ"מ מיחזי כמלקט עצים לאשירה.
[ע"ז מ"ב ע"ב] באפרוחים כאן וכאן מותרים בביצים כאן וכאן אסורים. ובכל שכן קתני בשל הקדש לא נהנין בביצים וכל שכן באשירה שהיא חמורה. ולית ליה טעמא דלעיל דסבירא ליה דהקילו באשירה משום דבדילי מינה, כדפירש רש"י של אשירה יתיז בקנה באפרוחים וכל שכן בהקדש דקיל טפי. מפי רבי.
[ע"ז מ"ח ע"א] גידעו ופיסלו אין לא גידעו ופיסלו לא. ויש תימה אמאי לא משני הכא (גיזעו) [גידעו] ופיסלו אע"פ שלא השתחוה, השתחוה אע"פ שלא גידעו ופיסלו, כדאמר רב לעיל [מ"ז ע"ב] גבי בית. ותירץ הרב רבינו יצחק בן רבינו מאיר זצ"ל, דשמואל פליג אדרב דלעיל [דאמר התם] בנה אע"פ שלא השתחוה השתחוה אע"פ שלא בנה וקסבר תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. ושמואל סבר דתלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי, והילכך לא מצי לשנויי גדעו ופסלו אע"פ שלא השתחוה השתחוה אע"פ שלא גדעו ופסלו, דהא מחובר הוי, ואם השתחוה לבית לא אסרו אליבא דשמואל כיון שהוא מחובר. וקשה לרבי על פירושו מהא דאמרינן בפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב] גבי קיבריה דרב דהוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא, ואמר שמואל יאות הן עבדין, קרקע עולם הוא וקרקע עולם אינו נאסר. וגמר לה מע"ז מה ע"ז במחובר לא מיתסרא אף קבר במחובר לא מיתסר. ופריך לשמואל מהא דתניא החוצב קבר לאביו הרי זה לא יקבר בו עולמית. פירוש אלמא קבר מיתסר במחובר. ומשני הב"ע בקבר בנין. פירוש משום הכי נאסר זה הקבר, דלא הוי מחובר, שהוא קבר בנין, ותלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. אלמא אית ליה לשמואל תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. ועוד קשה לרבינו אלחנן דהא שמואל [אמר] (בקידוש) [בב"מ (נ"ז ע"ב)] בונין בחול ואחר כך מקדישין. וא"כ סבירא ליה תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי, דאי הוה סבירא ליה כמחובר דמי היאך היו מחללין המעות על החומה, והא קיימא לן [שם נ"ד ע"א] דאין הקדש מחולל על הקרקעות. ומעילה נמי אינה במחובר אלא בתלוש, כדמשמע בפרק הנהנה מן ההקדש במעילה [י"ח ע"ב]. ואי הוי (מעילה) [מחובר] לא היו מועלין אם יהנו מן החומה, אלא לאו ש"מ דסבירא ליה לשמואל תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. ובפרק הנהנה מן ההקדש [שם כ' ע"א] מקיש תלמודא [מעילה] דהקדש לע"ז, דמוקי התם רב למתניתין כשהניח אבן על פי ארובה, וקאמר לימא מסייע ליה לרב דאמר המשתחוה לבית וכו'. ור"ת פירש, דשמואל לא פליג ארב. דלא דמי מחובר אילן למחובר בית. דמחובר אילן חשיב מחובר יותר לפי שהאילן נשרש בקרקע ומחובר יותר לקרקע והילכך חשיב מחובר. אבל בית שאינו נשרש בקרקע לא חשיב מחובר לקרקע אלא חשיב ליה כתלוש. וראייה לדבר הכשר זרעים, דאמרינן בפ"ק דחולין [ט"ז ע"א] דהיכא דניחא ליה שיודח הכותל ונפל על הזרעים הרי הוא בכי יותן והיכא דניחא ליה שיפלו המים על האילן המחובר לקרקע אין הזרעים מוכשרין כיון שהן מחוברין. שהזרעים מחוברין אין בהם תורת הכשר, שאם כן טימאת הכל, כדתניא בתורת כהנים [פ' שמיני]. ומיהו אומר רבי, שאין זו ראייה במה שאין הזרעים מקבלים טומאה, שאם כן טימאת הכל. אבל אם היינו מוצאים ראייה שאם נפלו משקים על זרעים ואילן מחוברים וניחא ליה כשירדו עליהם ואפ"ה לא מתכשרי זרעים תלושים על ידי אותן משקין שהיו מתחלתן לרצון כשנפלו על האילן מחובר אפילו מאן דאית ליה בכותל בנין דהוי כתלוש, אז היה ראייה. ועוד אמר ראייה דלא דמי מחובר דאילן למחובר דבית, מדקאמר לעיל גבי בית, אלמא קסבר תלוש ולבסוף חברו וכו', והכא גבי אילן לא קאמר תלוש ולבסוף חיברו כמחובר דמי. ומיהו גם זה אינו ראייה, משום דבעי לאקשויי עליה מהא דתנן בנה. אבל הכא אי הוה אמר אלמא קסבר תלוש ולבסוף חיברו כמחובר דמי לא הוה מקשה עליה ולא מידי. ומיהו פירושו יכול להיות אמת. מפי רבי.
ורבי תירץ דלא הוה מצי לשנויי גידעו ופיסלו אע"פ שלא השתחוה, השתחוה אע"פ שלא גידעו ופיסלו, כדמשני רב לעיל, דהא אם גידעו ופיסלו אינו נאסר אלא על ידי השתחואה. שהרי מסתמא לא היה בדעתו שיהא ע"ז אלא מה שהחליף. וכשהחליף לא שייך ביה למימר ע"ז של נכרי אסורה מיד ובדלא השתחוה תיאסר כיון שהחליף ובא לעולם. דהא כיון שאין הגמר נעשה בידי אדם, דבעינן שיהא נעשה בידי אדם ויאסר מיד כדדרשינן לקמן בפרק ר' ישמעאל [נ"ב ע"א] פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמוד כסף וזהב וכו' כיון שפסלו נעשה אלוה. אבל היכא שבא לעולם מעצמו אינו אסור מיד אלא על ידי השתחואה. והכי פריך ליה ר' אלעזר לשמואל גידעו ופיסלו והחליף נוטל מה שהחליף. ועל כרחיך מיירי כשהשתחוה למה שהחליף. דאי שהשתחוה קודם החלפה לישמעינן דהשתחוה קודם שהחליף תוספתו אסורה, וכל שכן השתחוה לאחר החלפה דתוספתו אסורה. והשתא לא הוה מצי משני גידעו ופיסלו אע"פ שלא השתחוה, דהא מוקמינן לה למתניתין בהשתחוה. ותדע דמתניתין נמי מיירי שהשתחוה למה שהחליף מדקאמר בתר הכי גידעו ופיסלו מאן קתני לה אי ר' יוסי בר' יהודה עיקרו נמי ליתסר. ואי בלא השתחוה היכי פריך דעיקרו ליתסר, הא פרישית במתניתין שאינו מכוין לעשות העיקר ע"ז אלא מה שיחליף. אלא על כרחך מיירי בהשתחוה למה שהחליף. ופריך לקמן (ד)נהי דבשעת גידוע לא נתכוין לעשות מן הכל ע"ז.
ומיהו קשה לרבי על פירושו דמ"מ הוה מצי לשנויי דבהשתחואה גרידא לא נאסר כי אם בהשתחואה עם התוספת, ולישני הכי, גידעו ופיסלו אע"פ שלא השתחוה לאלתר נאסרת מתוספת כיון שישתחוה אחר כך עם התוספת. אבל בהשתחוה גרידא קודם התוספת אין אסור אלא מה שעומד בעין מן התוספת. וי"ל דהא לאו קושיא היא. דהשתא סברי ר' אלעזר ושמואל דמתניתין דגידעו ופיסלו לא אתיא לאשמועי' שום חידוש, אלא דבעי למיתני דין שלש אשירות. ומשום הכי לא משני גידעו ופיסלו איצטרי' ליה עד דלקמן. ופריך דהא בהשתחואה גרידא תוספתו אסורה, אמאי קתני גידעו ופיסלו, אפילו בלא גידעו ופיסלו נמי משכחת לה דאסירא תוספתו בהשתחואה גרידא ועיקר מותר אי דאיתיה לדשמואל. מפי רבי.
ועוד אומר רבי, כי יש לפרש דסבירא ליה לרבי אלעזר דגידעו ופיסלו דמתניתין מיירי בהשתחוה לו לאלתר, והילכך הוי מה שהחליף אסור. דאי לא השתחוה היכי ליהוי מה שהחליף ע"ז כיון שבא ממילא לעולם ואין גמרו בידי אדם. אלא ש"מ דבעינן השתחוה ואפילו הכי בעינן גידעו ופיסלו, וקשה לשמואל דאמר המשתחוה לאילן תוספתו אסורה בלא שום מעשה בידי אדם. וליכא למימר דגידעו ופיסלו איצטריכא ליה למימר שאסור החילוף שבא לעולם בשעת השתחואה, שהרי עדיין לא בא כלל לעולם. ומיהו זה הפירוש אינו נראה, דאם כן היכי אמרינן לקמן אבל גידעו ופסלו גלי אדעתיה דבתוספת ניחא ליה במידי אחרינא לא ניחא ליה, דהא כיון שאינו עושה ע"ז אלא התוספת היאך תיעשה זו התוספת ע"ז, הא [הדבר שהוא] השתחוה לה עדיין לא באתה לעולם, שהרי אינו משתחוה לגוף האילן אלא לתוספת. מפי רבי.
<h2>דף כ.</h2>
[ע"ז מ"ח ע"א] גידעו ופיסלו אין לא גידעו ופיסלו לא. ויש תימה אמאי לא משני הכא (גיזעו) [גידעו] ופיסלו אע"פ שלא השתחוה, השתחוה אע"פ שלא גידעו ופיסלו, כדאמר רב לעיל [מ"ז ע"ב] גבי בית. ותירץ הרב רבינו יצחק בן רבינו מאיר זצ"ל, דשמואל פליג אדרב דלעיל [דאמר התם] בנה אע"פ שלא השתחוה השתחוה אע"פ שלא בנה וקסבר תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. ושמואל סבר דתלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי, והילכך לא מצי לשנויי גדעו ופסלו אע"פ שלא השתחוה השתחוה אע"פ שלא גדעו ופסלו, דהא מחובר הוי, ואם השתחוה לבית לא אסרו אליבא דשמואל כיון שהוא מחובר. וקשה לרבי על פירושו מהא דאמרינן בפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב] גבי קיבריה דרב דהוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא, ואמר שמואל יאות הן עבדין, קרקע עולם הוא וקרקע עולם אינו נאסר. וגמר לה מע"ז מה ע"ז במחובר לא מיתסרא אף קבר במחובר לא מיתסר. ופריך לשמואל מהא דתניא החוצב קבר לאביו הרי זה לא יקבר בו עולמית. פירוש אלמא קבר מיתסר במחובר. ומשני הב"ע בקבר בנין. פירוש משום הכי נאסר זה הקבר, דלא הוי מחובר, שהוא קבר בנין, ותלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. אלמא אית ליה לשמואל תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. ועוד קשה לרבינו אלחנן דהא שמואל [אמר] (בקידוש) [בב"מ (נ"ז ע"ב)] בונין בחול ואחר כך מקדישין. וא"כ סבירא ליה תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי, דאי הוה סבירא ליה כמחובר דמי היאך היו מחללין המעות על החומה, והא קיימא לן [שם נ"ד ע"א] דאין הקדש מחולל על הקרקעות. ומעילה נמי אינה במחובר אלא בתלוש, כדמשמע בפרק הנהנה מן ההקדש במעילה [י"ח ע"ב]. ואי הוי (מעילה) [מחובר] לא היו מועלין אם יהנו מן החומה, אלא לאו ש"מ דסבירא ליה לשמואל תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. ובפרק הנהנה מן ההקדש [שם כ' ע"א] מקיש תלמודא [מעילה] דהקדש לע"ז, דמוקי התם רב למתניתין כשהניח אבן על פי ארובה, וקאמר לימא מסייע ליה לרב דאמר המשתחוה לבית וכו'. ור"ת פירש, דשמואל לא פליג ארב. דלא דמי מחובר אילן למחובר בית. דמחובר אילן חשיב מחובר יותר לפי שהאילן נשרש בקרקע ומחובר יותר לקרקע והילכך חשיב מחובר. אבל בית שאינו נשרש בקרקע לא חשיב מחובר לקרקע אלא חשיב ליה כתלוש. וראייה לדבר הכשר זרעים, דאמרינן בפ"ק דחולין [ט"ז ע"א] דהיכא דניחא ליה שיודח הכותל ונפל על הזרעים הרי הוא בכי יותן והיכא דניחא ליה שיפלו המים על האילן המחובר לקרקע אין הזרעים מוכשרין כיון שהן מחוברין. שהזרעים מחוברין אין בהם תורת הכשר, שאם כן טימאת הכל, כדתניא בתורת כהנים [פ' שמיני]. ומיהו אומר רבי, שאין זו ראייה במה שאין הזרעים מקבלים טומאה, שאם כן טימאת הכל. אבל אם היינו מוצאים ראייה שאם נפלו משקים על זרעים ואילן מחוברים וניחא ליה כשירדו עליהם ואפ"ה לא מתכשרי זרעים תלושים על ידי אותן משקין שהיו מתחלתן לרצון כשנפלו על האילן מחובר אפילו מאן דאית ליה בכותל בנין דהוי כתלוש, אז היה ראייה. ועוד אמר ראייה דלא דמי מחובר דאילן למחובר דבית, מדקאמר לעיל גבי בית, אלמא קסבר תלוש ולבסוף חברו וכו', והכא גבי אילן לא קאמר תלוש ולבסוף חיברו כמחובר דמי. ומיהו גם זה אינו ראייה, משום דבעי לאקשויי עליה מהא דתנן בנה. אבל הכא אי הוה אמר אלמא קסבר תלוש ולבסוף חיברו כמחובר דמי לא הוה מקשה עליה ולא מידי. ומיהו פירושו יכול להיות אמת. מפי רבי.
ורבי תירץ דלא הוה מצי לשנויי גידעו ופיסלו אע"פ שלא השתחוה, השתחוה אע"פ שלא גידעו ופיסלו, כדמשני רב לעיל, דהא אם גידעו ופיסלו אינו נאסר אלא על ידי השתחואה. שהרי מסתמא לא היה בדעתו שיהא ע"ז אלא מה שהחליף. וכשהחליף לא שייך ביה למימר ע"ז של נכרי אסורה מיד ובדלא השתחוה תיאסר כיון שהחליף ובא לעולם. דהא כיון שאין הגמר נעשה בידי אדם, דבעינן שיהא נעשה בידי אדם ויאסר מיד כדדרשינן לקמן בפרק ר' ישמעאל [נ"ב ע"א] פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמוד כסף וזהב וכו' כיון שפסלו נעשה אלוה. אבל היכא שבא לעולם מעצמו אינו אסור מיד אלא על ידי השתחואה. והכי פריך ליה ר' אלעזר לשמואל גידעו ופיסלו והחליף נוטל מה שהחליף. ועל כרחיך מיירי כשהשתחוה למה שהחליף. דאי שהשתחוה קודם החלפה לישמעינן דהשתחוה קודם שהחליף תוספתו אסורה, וכל שכן השתחוה לאחר החלפה דתוספתו אסורה. והשתא לא הוה מצי משני גידעו ופיסלו אע"פ שלא השתחוה, דהא מוקמינן לה למתניתין בהשתחוה. ותדע דמתניתין נמי מיירי שהשתחוה למה שהחליף מדקאמר בתר הכי גידעו ופיסלו מאן קתני לה אי ר' יוסי בר' יהודה עיקרו נמי ליתסר. ואי בלא השתחוה היכי פריך דעיקרו ליתסר, הא פרישית במתניתין שאינו מכוין לעשות העיקר ע"ז אלא מה שיחליף. אלא על כרחך מיירי בהשתחוה למה שהחליף. ופריך לקמן (ד)נהי דבשעת גידוע לא נתכוין לעשות מן הכל ע"ז.
ומיהו קשה לרבי על פירושו דמ"מ הוה מצי לשנויי דבהשתחואה גרידא לא נאסר כי אם בהשתחואה עם התוספת, ולישני הכי, גידעו ופיסלו אע"פ שלא השתחוה לאלתר נאסרת מתוספת כיון שישתחוה אחר כך עם התוספת. אבל בהשתחוה גרידא קודם התוספת אין אסור אלא מה שעומד בעין מן התוספת. וי"ל דהא לאו קושיא היא. דהשתא סברי ר' אלעזר ושמואל דמתניתין דגידעו ופיסלו לא אתיא לאשמועי' שום חידוש, אלא דבעי למיתני דין שלש אשירות. ומשום הכי לא משני גידעו ופיסלו איצטרי' ליה עד דלקמן. ופריך דהא בהשתחואה גרידא תוספתו אסורה, אמאי קתני גידעו ופיסלו, אפילו בלא גידעו ופיסלו נמי משכחת לה דאסירא תוספתו בהשתחואה גרידא ועיקר מותר אי דאיתיה לדשמואל. מפי רבי.
ועוד אומר רבי, כי יש לפרש דסבירא ליה לרבי אלעזר דגידעו ופיסלו דמתניתין מיירי בהשתחוה לו לאלתר, והילכך הוי מה שהחליף אסור. דאי לא השתחוה היכי ליהוי מה שהחליף ע"ז כיון שבא ממילא לעולם ואין גמרו בידי אדם. אלא ש"מ דבעינן השתחוה ואפילו הכי בעינן גידעו ופיסלו, וקשה לשמואל דאמר המשתחוה לאילן תוספתו אסורה בלא שום מעשה בידי אדם. וליכא למימר דגידעו ופיסלו איצטריכא ליה למימר שאסור החילוף שבא לעולם בשעת השתחואה, שהרי עדיין לא בא כלל לעולם. ומיהו זה הפירוש אינו נראה, דאם כן היכי אמרינן לקמן אבל גידעו ופסלו גלי אדעתיה דבתוספת ניחא ליה במידי אחרינא לא ניחא ליה, דהא כיון שאינו עושה ע"ז אלא התוספת היאך תיעשה זו התוספת ע"ז, הא [הדבר שהוא] השתחוה לה עדיין לא באתה לעולם, שהרי אינו משתחוה לגוף האילן אלא לתוספת. מפי רבי.
